<h1>רבינו חננאל בן שמואל — עירובין</h1>
<h2>דף יז:</h2>
(עירובין כ"ט ע"א) [רי"ף סי' תקצ"ט] תניא כל האוכלין וגו'. פי' כל אוכל מן האוכלין, אפילו הוא שומשום אחד או חרדל אחד, אם תגע בו טומאה מיטמא. דכת' [ויקרא י"א] מכל האוכל אשר יאכל וגו' יטמא, אפי' הוא כל שהו'. והאי דקתני הכא וכביצה לטומאת אוכלין, אין פירושו שאינו מיטמא עד שיהיה בו שיעור כביצה, אלא הכי קאמ' שאם יהיה זה האוכל טמא אינו מטמא אוכלין אחרים מדרבנן עד שיהא באותו אוכל הטמא כביצה ואז יטמא אוכל אחר. דמדאורית' אין אוכל מטמא אוכל, דכת' [שם] וכי יפול מנבלתם על כל זרע וגו' טמא הוא, ומפרשי ליה מפי הקבלה דהוא עצמו טמא ואינו טמא לטמא אוכלין אחרים. וקמשל"ן תנא דאע"ג דקאמרי רבנן אם יש באוכל שהוא טמא כביצה מטמא אכלין אחרים מדרבנן, אם יאכל אדם אוכלין טמאים אינו נעשה טמא ותיפסל גויתו ויאסר באכילת תרומה וקדשים, עד שיהא באותו אוכל טמא שאכלו כחצי פרס, ושיעורו ביצה ומחצה, משום דפרס הוא ג' בצים דהינו חצי מנה. והאי דקאמ' לפסול את הגוייה ולא קאמ' מצטרפין לטמא אדם, משום שאין זה שנפסלה גוייתו מטמא אחרים, אלא הוא בלבד שנפסל' גוייתו מלאכול תרומה. ודבר זה נמי מדרבנן, כדאמרינן בסיפרא [פרש' שמיני פ"ז ה"ד] אין האוכל אכלין טמאין ולא השותה משקין טמאין טמא טומאת ערב, פי' אלא הוא טמא טומאה קלה מדרבנן עד שיטהר במי מקוה, ולפיכך אינו טמא טומאת ערב. ודוקא אם אכל אכלין טמאין הוא דגזרי עליה רבנן דניטמא, אבל נגע באכלין טמאין, אין אוכל מטמא אדם אפי' מדרבנן. וכמזון שתי סעודות. פי' כל האכלין מצטרפין לכמזון שתי סעודות. ואע"פ שאין (באכל) [בכל אחד] מהם מזון סעודה אחת, כדמפ' לה רבא בגמ'. והאי דקאמרי' הכא בברית' ששיעור העירוב שמשתתפין בו במבוי או במדינה כמזון שתי סעודות, מתברר בהאי מסכת' מפרק חלון שבין שתי חצירות [לקמן פ' ע"ב] דדוקא כשהן מרובין במבוי כגון שהיו יותר משמונ' עשר, אבל אם הם פחות מזה, כגרוגרת לכל אחד ואחד. נמצא אם הם שבעה עשר, צריכין שבע עשרה גרוגרות. ואע"פ ששמנ' עשרה גרוגרות הן שיעור מזון שתי סעודות, לא מצרכינ' להו שמונה עשרה גרוגרות משום דבעינן להו שתי סעודות, אלא משום שהם מועטין וצריכין גרוגרת לכל אחד ואחד עלה החשבון למזון שתי סעודות. ויותר משמונה עשר אפי' הם אלפים ורבבות, דיי להם במזון שתי סעודות. וכביצה לטמא וגו'. כדפרשי' לעיל, דהינו לטמא אכלין אחרים מדרבנן. סבר רב יוסף וגו'. פי' האי דקתני בברית' כל האוכלין מצטרפין וגו' וכמזון שתי סעודות, דאין האוכלין מצטרפין למזון שתי סעודות אלא בדאיכא בכל אוכל מזון סעודה אחת. אמ' ליה רבא לרב יוסף, מדקאמ' כל האוכלין מצטרפין שמ' מינה אפי' הם אוכלין מרובין, דלא אמרי' הכא האי דקאמ' כל האוכלין מיעוט רבים שנים אכלין, אלא בין שהיו שני אוכלין בין שהיו שלש בין שהיו ארבע, וכל כיוצא בזה, כולן מצטרפין למזון שתי סעודות. הואיל והערוב מדרבנן מקילינן ביה. תפוחין וגו'. אמרינן במתני' דבכל דבר מערבין עירובי תחומין ומשתתפין שיתופי מבואות, חוץ מן המים ומן המלח וכמהין ופטריות. והואיל ודבר הנאכל נחלק לשלשה פנים, החלק האחד שהוא נאכל כמות שהו' כגון פת ושאר מיני דגן ובשר חי שיעורו כמזון שתי סעודות כדפרשינן לעיל, והחלק השני כל שהוא לפתן כגון יין מבושל ובשר צלי והדומה להם נתנו חכמי' שיעורו בברית' כדי לאכול בו מזון שתי סעודות, והחלק השלישי דברים שהם דומין ללפתן ונתנו בכל אחד מהן שיעור כגון תפוחין ורמונים ובצים ואתרוג. והואיל ולא נזכר בברית' שיעור לתפוחין, לפיכ' קא שאיל חד מבני הישיבה לרבא ואמ' ליה תפוחין בכמה. ומהדר ליה רב נחמן ואמ' דשיעור תפוחין בקב. שמע מינה דהאי דקאמרינן בברית' כל האכלין מצטרפין וגו' וכמזון שתי סעודות, אינו עונה על כל אכלין אלא על פת ומיני דגן כדפרשי', דאין למדין מן הכללות כדקא פרשינן למתני'. תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר עוכלא וגו'. פי' עוכלא מדה קטנה ששיעורה ביצה וחומש ביצה. דאמרי' בבבא בתרא [פ"ט ע"ב] בפ' המוכר את הספינ' בברית' בגמ' דמשנת הסיטון מקנח מדותיו וגו', תניא לא יעשה אדם מדה חסירה ויתירה וגו' סאה וגו' קב וחצי קב ורובע הקב וחצי רובע, שהוא תומן, ועוכלא. וגירסת רבי' האיי אין בה וחצי רובע אלא רובע ותומן והוא הנכון, דחצי רובע הינו תומן, ואי הוי פחות מהכי הוה תלמודא שאיל עליה כדשאיל על עוכלא. ושיילינן בגמ' [שם צ' ע"א] ואמרי' וכמה היא עוגלא. פי' דלא ידעינן אם העוגלא היא חצי תומן או שיעור שהוא יתיר מזה או פחות מזה. ומהדרינן שהוא אחד מחמשה ברובע הקב. ורובע הקב הוא לוג, שהוא ששה ביצים. נמצא אחד מחמשה בו ביצה וחומש ביצה, שמע מינה שהיא (יותר) [פחות] מחצי תומן. ויש גירסות אחרות שכתו' בהם שהעוכלא הוא אחד משמונ' ברובע הקב, והיא גירסת רבינו ז"ל בפ' ראשון מהלכות עירובין [הי"ב]. וליטרא ירק. ואומ' הר"מ ז"ל [שם] שהליטרא שתי רביעיות. ורבי' שלמה אומ' [ד"ה עוכלא] ששיעורו לוג. וחמשה אפרסקין. ונקרא בלשון ישמעאל כוך. וכן לעירוב. פי' כמו שאין פוחתין לעניים בגורן מזה השיעור, משום דקאמ' קרא [דברים כ"ו] ונתתה לגר וגו' ואכלו בשעריך ומפרשי לה בקבלה ואמרי תן לו כדי שבעו, לפיכ' אין נותנין לו תבלין פחות מעוכלא ולא ירק פחות מליטרא, לענין עירוב נמי אין מערבין עירובי תחומין ולא משתתפין שיתופי מבואות בפחות מזה השיעו', אם הם מרובין. ונתברר בגמ' דירק דקאמרי' דמערבין בו או משתתפין בו, בין שהוא חי או מבושל, אבל אם בשיל ולא בשיל אין מערבין בו לפי שאינו ראוי למאכל אדם. ותרדין נמי בכלל ירק הן ומערבין בו. וכן נמי אם היה אותו דבר שרגילין בני אדם לאכלו בקינוח סעודה, שיעורו בכדי שאדם רגיל להביא בקינוח שתי סעודות. וזו הברית' באה בגמ' דבני מערבא במסכת פיאה [פ"ח ה"ד] על משנת אין פוחתין לעניים בגורן וגו'. וזה שאנו אומרי' אין פוחתין לעניים מזה השיעור, דוקא כשעובר עליו העני בגורן ולוקח ממנו, אבל כשהוא נותן לעני מביתו מה שירצה יתן לו בין מעט בין הרבה, ולפיכ' קאמ' במתני' בגורן. תניא יין וגומ'. פי' דוק' יין מבושל, שהוא חשוב ללפת בו את הפת, אבל יין (שהוי) [שאינו] מבושל, שיעורו שתי רביעיות. ואומ' רבי' שלמ' ז"ל, שזה השיעו' הוא שתייה למזון שתי סעודות. חומץ כדי לטבל בו ירק הנאכל בשתי סעודות. ובצלים נמי דאמרן וגו' דלא איבציל. פי' שלא הבצילו וגדלו ונעשה אורך כל עלה מהם זרת. [כ"ט ע"ב] ואמרי' בגמ' תמרים בכמה. ומהדר רב יוסף ואמ' תמרים בקב. וכן נמי גרוגרות בקב ודבלה מנה וכשות כמלא היד וחזין ליטרא. [ל' ע"א] ורבה ורב יוסף האחד נקרא סיני והאחד נקרא עוקר הרים.
<h2>דף כא.</h2>
(עירובין ל"א ע"ב) [רי"ף סי' ת"ר] פיס'. השולח את עירובו וגו'. אוקמוה בגמ' בעירובי תחומין, אבל בעירובי חצרות קטן גובה את העירו'. וכן אם שלחו ביד מי שאינו מודה בעירוב, ומפרשי לה בגמרא בכותאי. ואם אמר לאחר [לקבלו] וגו'. פי' אם אמ' המשלח לאדם כשר שיקבל מיד הקטן או הכותי העירוב כשיביאהו לו ויערב עליו, ואמ' המשלח לקטן או לכותי להוליך העירוב לאדם הכשר, וראה אותם מרחוק שהלכו והגיעו לאדם הכשר, אע"פ שלא ידע אם קבלו מהם אם לאו, חזקתו שקבלו מהם, משום דחזקת שליח עושה שליחותו. [רי"ף שם]. גמ'. השולח וגו'. אוקימנה וגו'. כרב הונא דאמ' קטן גובה את העירוב. פי' דעירובי חצרות רשותיהו בעלמ' הוא, הולכך ממילא קא מיערב, אע"ג דאין מעשה קטן כלום לא איכפת לן. כדתנן לקמן [ע"א ע"א] בעל הבית שהיה שותף עם שכיניו אין צריך לערב. אבל עירובי תחומין אקנויי תחומא הוא, לא אלים הוא הקטן למיקני לן תחומא. [רי"ף שם] פיס'. ואם אמר לאחר וגו'. הכין גירסא דרבי' יצחק ורבי' משה. וליחוש דילמ' לא ממטי ליה. פי' שמא זה הקטן או הכותי אינו מוליך זה העירוב לאדם הכשר שצווהו לקבלו מהם. ומהדר תלמוד' ואמ' בעומד ורואהו. פי' ראה המשלח הקטן או הכותי שהוליך העירוב והגיע אצל הכשר. ומהדר תלמוד' ומקשה, וליחוש דילמ' לא שקיל מיניה. פי' שמא האדם הכשר לא שקיל מניה. פי' דילמ' אותו האחד שציוהו לקבלו אינו מקבלו מן השליח, אע"פ שהבטיחו. ופירקנו כדאמ' רב יחיאל חזקת שליח עושה שליחותו, הכא נמי חזקת שליח עושה שליחותו. וכיון שאמ' לו קבלו ממנו ונתרצה בדבר, חזקתו עושה שליחותו ואינו חוזר בו אלא מקבלו מן הקטן או הכותי. ואמרי' בגמ' היכא איתמר רב חסדא ורב יחיאל, אהא דתניא נתנו לעירובו לפיל והוליכו או לקוף והוליכו אינו עירוב, ואם אמר לאחר קבלו ממנו הרי זה עירוב. ואקשינן ודילמ' לא ממטי ליה. פי' הפיל או הקוף. ואמ' רב חסדא אמ' רב בעומד ורואהו, לפיל או הקוף כשהוא מוליכו והגיע אצלו. תוב אקשינ' ודילמ' לא מקביל ליה. פי' אותו שציוהו שיקבל העירוב מן הפיל או הקוף הנשלחים. ואמ' רב יחיאל חזקת שליח עושה שליחותו. ואומ' רבנו נסים ז"ל בפירושו, דבר ברור הוא שבארץ הודו מנהגם להשתמש בקוף ובפיל וילמדו אותן עד יבינו מה שיאמ' להן. והקוף נקרא בלשון ישמע' קרד.
